"יש לי הפתעה בשבילך," בישרתי לנרקיס כשחזרתי למחרת מהעבודה, "יוצאים לסוף שבוע ברמת הגולן."

הסתדר טוב – יצא שזה הסופ"ש שאני לא עם יואבי. זה אמנם יעלה לי בלחץ להשלים עבודות שתכננתי ליום שישי, אבל היה שווה רק בשביל לראות אותה מאושרת כל כך. בירכתי בלבי את אחותי על עצותיה הטובות. היא זינקה עליי בחיבוקים ונשיקות, ואני אפילו לא רטנתי. שמחתי בשבילנו.

כך יצאנו לנופש רומנטי, זוג ממוצע ולא רוחני. כעת, כשכוחותיה של נרקיס היו בתרדמה, דרמות מסתוריות לא היו צפויות להתחולל ואני יכולתי להניח בצד את שריון הספקנות הכבד. רק אז הבנתי עד כמה הדבר העיק עליי. הצורך המתמיד לעמוד על המשמר, לחשוד, לבדוק, שאב את האנרגיות שלי מהקשר הזוגי עצמו. עכשיו יכולתי להתמסר לנרקיס ללא הסחות דעת. זאת הייתה הרגשה חדשה ומרעננת. הרגשתי משוחרר.

הצימר היה חמוד להפליא ושכן על גבעה מבודדת המשקיפה אל נוף בראשיתי. כדבר ראשון בדקתי את המזרן של מיטת האפיריון הענקית. הוא היה קשה מספיק, כמו שאני אוהב. נרקיס לבשה גופייה לבנה וג'ינס משופשף שהבליט את קימורי ישבנה המושלם, העסיסי. את שׂערה השחור קשרה עם מטפחת, וזהו. עיניה הגדולות היו יפות יותר ללא האיפור השחור הכבד. אף אחד לא היה חושד שיש בה משהו אפל, ושהיא מגדלת שֵד מחמד בביתה.

"בואי תראי איזה יופי! את חייבת לראות את הג'קוזי הזה!" קראתי לה פנימה, אבל היא כבר התמקמה לה בערסל שבגינה מתחת לעץ הפקאן, הציתה סיגריה והתערסלה לה בשלווה.

"בוא אתה הנה," היא צחקה סתם צחוק משוחרר שכזה, שאין מאחוריו כלום מלבד שמחה פשוטה. "כל היופי נמצא כאן, ועוד מעט שקיעה!"

יצאתי החוצה ונשמתי את האוויר הצח לריאותיי. התיישבתי מתחתיה, על ספת חצר. אפילו הסיגריה שלה לא הפריעה לי. "בחיי, הייתי יכול לגור פה כל החיים."

"ממש…!" צחקה.

"ברצינות, מה רע?"

"מתערבת איתך שתוך יומיים פה אתה תתחיל לטפס על הקירות מרוב שעמום, במה תעבוד כאן בכלל?"

"ממילא נמאס לי לגמרי מכל ההייטק הזה. עובדי המכרות המודרניים. זונות מוח. בכיף אני יושב פה ומתפרנס מ… גידול עגבניות למשל."

"עגבניות?!"

"כן, למה לא?"

"עגבניות?" היא ניתרה פתאום מהערסל בזריזות של טיגריס מצוי והתיישבה עליי. "אתה תגדל עגבניות?" צחקה ופרעה את שׂערי – "סתוּם אתה" – והצמידה את שפתיה לשפתי עד שהפסקתי לנשום. "סתום, אבל חמוד."

חיבקתי אותה והסרתי את הכתפייה של הגופייה שלה, אבל היא זינקה ממני בפרץ התלהבות – "בוא נרד לנחל!" – משכה אותי ועזרה לי לקום.

"יש פה נחל?"

"סססס…אתה גם כן… את הג'קוזי מצאת, אבל את הנחל ההוא שם לא ראית?"

"חכי שנייה," עצרתי אותה, כי כבר גררה אותי במורד הגבעה. עליתי לצימר ונעלתי נעלי הליכה. "תנעלי גם את!" צעקתי אליה החוצה, "יש פה נחשים." בדקתי שלא השארתי מזגן פועל, יצאתי ונעלתי את הצימר ואת המכונית, נזכרתי, חזרתי פנימה ולקחתי את המצלמה. נעלתי שוב והצטרפתי אליה.

היא הביטה בי בלגלוג חביב, אם כי נדמה לי שגם בהשתאות והערכה, "בנאדם מסודר, אתה. עליך אפשר לסמוך, מה?"

הורדתי כמה אוקטבות מקולי: "you can lean on me, baby" אמרתי בקול של ג'ון וויין.

"כן, הא?" היא אמרה בקול מהורהר משהו.

מי הנחל נצנצו בקרני השמש האחרונות של היום. ציוץ ציפורים הדהד בין ההרים הדוממים. "איזה שלווה…" התפעלתי. צילמתי אותה בכל מיני תנוחות והיא התמסרה להוראות שלי בהנאה רבה. דוגמנית או לא דוגמנית? היא באמת יצור חלומי. נזכרתי פתאום בצרות שעשיתי לה כשראיתי אותה מדביקה מסטיק. זה מה שהפריע לי?! לפעמים אני באמת לא מצליח להבין את עצמי.

השמש שקעה ולא היה מספיק אור, וממילא נמאסו עלינו הצילומים. התיישבנו על אבן גדולה ונשענו זה אל זו – גב אל גב. רציתי למצות את עניין החברה הדוגמנית, אבל היא ממש לא הייתה שותפה להתלהבות שלי. "בסך הכול, עבודה די מחורבנת. קמים לפנות בוקר לצילומים. סיוט. בקיץ מסתובבים בחום עם קולקציית חורף, ובחורף רצים על חוף הים בשיא הקור עם ביקיני. מהר מאוד נמאס לי מכל זה. אבל מה, לפחות זה מימן לי את הטיול לדרום אמריקה."

"היית בדרום אמריקה?" כל פעם היא מפתיעה אותי מחדש.

היא הסתובבה כדי להביט בעיניי. "אתה חושב שכל הקטע הזה של הרוחניות זה רק כישרון? גם אם קיבלת את המתנה הזאת, זה לא מספיק. יש הרבה מה ללמוד. ואני הלכתי ללמוד מהאנשים שאף פעם לא שכחו את הסודות. לא כמו הגורואים המזויפים האלו שכולם הולכים אליהם. חייתי שנה עם אינדיאנים. משם למדתי את הרוב."

השמיים היו כבר חשוכים כמעט לגמרי. ירח מלא עלה מאחורי קו הרכס המזרחי והאיר את פניה. היא הייתה יפה וקסומה עד אין קץ, דווקא עכשיו, כשלא התעסקה בשום קסם. "את קסם, את יודעת את זה?"

היא צחקה. "רוצֶה לראות קסם אמיתי? לך תביא לי מהאוטו את הווקמן." רצתי במעלה הגבעה. כשחזרתי מצאתי אותה עירומה. היא צחקקה כסירונית קטנה, בחרה את – Girls Just Want to Have Fun והתחילה לחולל מולי, לאור הירח. שום הוקוס פוקוס שעשתה עד כה לא הקסים אותי כמו הרגע הזה. צפיתי כמהופנט בישבן העסיסי ובשדיים הגדולים, המוצקים, שניטלטלו למולי, מתגרים, מופיעים ונעלמים בחושניות עם תנועות המחול. השיר נגמר, היא נעצרה בתנוחה מתגרה, ידה על המותן, והביטה בי בהתרסה. זינקתי עליה אבל היא הייתה מהירה ממני, נמלטה מאחיזתי, ותוך שניות הייתה על גדת הנחל. "תפוס אותי!" קראה. רצתי וברגע שהגעתי אליה, היא פרצה בצחוק של מכשפה וזינקה לתוך המים. נבהלתי בטירוף. מי יודע מה יש שם, במים הכסופים מאור הירח. מי יודע איזה מפעל מזהם אותם!

"בוא פנימה!" צעקה אליי והתיזה מים סביבה.

"את לא נורמלית!" צעקתי בחזרה – מצביע על השלט המורה מפורשות – "הרחצה בנחל אסורה בהחלט!" פתאום שוב נבהלתי שאולי היא לא לגמרי שפויה.

"למה אתה מחכה? למציל? קפוץ, יא פחדן!"

ככה?! פשטתי את הבגדים במהירות, לפני שאתחרט. "למי את קראת פחדן?" צעקתי לה, והסתערתי על הנחל בצעדים זהירים, מודד בכל צעד את העומק. "איזה קור!" נפלטה ממני צווחה. כמעט שהתחרטתי ויצאתי חזרה, אבל בתוך דקה או שתיים התרגלתי.

צפתי על גבי, האוזניים מתחת לקו המים, הידיים פשוטות לצדדים. הרפיתי את השרירים. שמעתי את נשימותיי בלבד. גופי חימם שכבה דקיקה של מים סביבו. בהדרגה הרגשתי איך הוא מתמזג עם המים ונעלם. הפסקתי לחוש את איבריי. ריחפתי לי חופשי ומשוחרר מכל כבלי החומר, כאילו אני תודעה צרופה. איזו הרגשה! חוויה ממש… חיפשתי את המילה… – רוחנית! המים שבהם אני נמצא קיימים במציאות, אני קיים במציאות, אבל בקונסטלציה הזאת, אני חופשי לגמרי מתחושת הכבילות אל הגוף. "ומה אם הגוף – הוא האשליה? יציר דמיון של התודעה, שלא באמת קיים במציאות?" לא יכולתי שלא לשתף את נרקיס בתובנה הזאת, כשאני עדיין צף על המים בלי להניע איבר. נכון, משפט רוחני שדוף, אבל עכשיו, לראשונה, מתוך החוויה, אני מרגיש שאני מבין אותו באמת.

"מותק, תרגיע. הגוף שלך קיים." קולה של נרקיס נשמע עמום, ממרחקים.

הופתעתי. דווקא עכשיו, כשאני ממש מצליח להבין את העולם שלה, היא לא מסכימה איתי? הזדקפתי וחיפשתי אותה. היא הייתה ממש לצדי, התהפכה בעצלתיים ונשכבה על בטנה, פורשת ידיים לצדדים, טובלת את פניה בתוך המים. ואז הרימה אליי את ראשה, ניערה אותו וחייכה. "לא צוחקת עליך, בחיי, אבל תירגע קצת. אתה כמו איזה חוזר בתשובה שמיד רוצה לגלות את כל האור לכל העולם. תנוח קצת, תשתיק את המחשבות ותתמסר לרגע הזה. עובר עליך משהו טוב, אל תמוסס אותו בדיבורים. מילים רק מגבילות את היכולת להתחבר ליקום."

חזרתי לתנוחה חסרת הגוף שלי. כמה היא חכמה, ילדת היקום הזו! כמה היא מחוברת למציאות כמו שהיא כשלעצמה. מציאות שהייתה קיימת שם מקדמת דנא, הרבה לפני היות האדם, לפני השפה, לפני המילים, שמגבילות אותנו לחשיבה על העולם רק בעזרת מבחר מצומצם כל כך של מושגים. המילים הן הגבול שחוצץ בינינו לבין העולם! מה שאי אפשר לתאר באמצעותן, לא קיים מבחינתנו. זאת הטעות האיומה שכולנו עושים. עצמתי את העיניים והייתי נחל. הייתי נחל ללא גבולות, ראיתי אותי זורם ללא הפרעה כל הדרך עד לים. ומהים הייתי לאוקיינוס. הלב התרחב ופעם בקצב היקום כולו, והיקום היה אני, ואז משהו חלקלק ומבחיל נגע לי בבטן.

זינקתי שני מטר באוויר, משפריץ מים לכל עבר. אני מניח שהקרפדה שניתרה מבטני נבהלה לא פחות. כשסיימתי את הצווחה מצאתי את עצמי מחוץ לנחל – כאילו שועתקתי ממקומי כהרף עין. נרקיס כמעט טבעה מרוב צחוק. ואני, אחרי שנרגעתי קצת, חשתי גם הקלה. אחרי הכול, זה עדיין אותו עולם מוכר. אני תומר, ולא נחל. יש מציאות, וגם אם היא לפעמים מתגנבת אלינו מאחור, או במקרה הזה – מתיישבת לנו על הבטן, היא עדיין ניתנת להבנה בדרכים הרגילות. ובכל זאת, את החוויה המיוחדת שחוויתי אי אפשר לקחת ממני. קיבלתי הצצה, ולו לרגע, לעולמה של נרקיס. ובאותו הרגע, הוא נראה לי נכון יותר מכל מה שחשבתי שאני מכיר.

נרקיס, שיצאה מהמים בינתיים, עדיין נתקפה פרצי צחוק בגלים. הייתה רק דרך אחת לסתום לה את הפה. נישקתי אותה כך, שאם הייתי צפרדע, בוודאות הייתי הופך לנסיך.

לא הבאתי איתי מגבות – לא העליתי על דעתי בכלל שניכנס למים – ולאף אחד מאיתנו לא התחשק לחזור למעלה ולהסתכן בקטיעת הקסם של הרגע. אספתי כמה זרדים, לקחתי ממנה את המצית והבערתי אש עליזה. ישבנו קרוב ככל שיכולנו. נרקיס בהתה באש המרצדת, ואני הבטתי בפניה, שנראו כעת כפני ילידה אינדיאנית אמיתית.

היססתי ארוכות לפני שהעליתי את השאלה שסקרנה אותי לא פעם. "איך זה," שאלתי ברכות, משתדל לא להעניק שום גוון תבוסתני לקולי – "איך דווקא אני זכיתי?…"

היא הבינה מיד וחייכה. "באמת לא יודעת, נישקתי צפרדע, ופתאום אתה יצאת – נסיך שלי."

"די, נו. ברצינות עכשיו. ובכלל, איך קרה שאף אחד לא חטף אותך, עד שבאתי?" השאלה הזו דכדכה אותה משום מה. היא הרכינה ראש וחזרה לבהות באש, משחקת מבלי משים עם זרד, שורפת את קצהו, מעלה אלומה קטנה של אש, ונושפת עליו בשפתיה הבשרניות והחושניות כל כך. "הרי…" המשכתי מכיוון שהיא שתקה, "זה לא הגיוני שלא היה מישהו…"

"אתה חושב באמת שאנחנו קובעים עם מי נהיה?!" התפרצה בכעס לא מובן. "נראה לך שאני לא רציתי, או שלא רצו אותי?!"

"אבל זה בדיוק מה שבאמת לא מובן לי…"

עיניה התמלאו דמעות. שנאתי את עצמי. למה הייתי צריך להרוס הכול?

"הייתי בעונש…" אמרה בלחש. ואני קפאתי במקומי, מנסה לא להפר את רגע הפתיחות הנדיר הזה. "שבע שנים הם לא הרשו לי…" חיכיתי להמשך בדממה. "מה שקרה זה…" היא משכה באף והנידה ראש כאילו היא מתנגדת להניח למילים לצאת מפיה. "הייתי מיועדת למישהו. הוא היה אמור להיות האחד שלי…"

אחרי שתיקה ארוכה, לקחתי סיכון. "הם שידכו לך ואת לא רצית אותו?"

היא ממש התייפחה, אבל הייתה גאה מכדי להניח את ראשה על כתפי. וזה מה שרציתי באותו רגע יותר מכל דבר אחר בעולם.

מתוך ההתייפחויות שלה עלה צחוק מריר, אבל גם עליו הצליחה להשתלט ולהסיט אותו להיות צחוק עליז. "בוא נגיד," חיקתה את קולו של חיים, "שזה פשוט לא יצא כמו שתכננו."

"לא יצא, או שאת לא רצית?" הייתי סקרן מדי.

היא הביטה בי בתרעומת. "מה זה משנה עכשיו?"

"כי אם זה לא היה באשמתך, למה הם הענישו אותך?"

כנראה גיליתי פה בורות בלתי נסבלת. "עזוב, תומר. אל תתעסק בזה בכלל."

"טוב," הסכמתי, "אבל איך אני משתלב בכל הסיפור הזה?"

הצחוק שלה היה עכשיו נקי לגמרי, כאילו לא בכתה לפני רגע. "איך אתה משתלב? אתה הגבר שלי. זה איך."

"כן. אבל… מתי זה נקבע? מהרגע ששנינו נולדנו? או שפשוט בגלל שיצא לנו להיפגש במקרה, אז…"

"אין מקרה."

התחלתי להתרגש. ראיתי את עצמי פתאום כחלק ממשהו קוסמי. מישהו שם למעלה מדבר עליי. מצביע. בחר בי! למה? מה כל כך מיוחד בי, שהם בחרו לשדך דווקא אותי למישהי שהם כל כך אוהבים ומעריכים?

"אתה לא תבין את זה," קבעה.

נעלבתי קצת. "למה?"

"כי אתה שבוי בתפיסה של זמן," אמרה בפשטות. "נדמה לך שאירוע אחד קודם לאירוע אחר. שכאילו קודם נולדת, ואז נגיד נבחרת בשבילי ואז נפגשנו וכל זה… אבל זה לא באמת עובד ככה. יותר מדויק להגיד שאתה נבחרת להיות הגבר שלי כי אתה הגבר שלי." היא ראתה שלא הבנתי. "יותר טוב מזה אני לא יכולה להסביר לך." אולי היא נעצרה פה כי חשבה בטעות שאני עדיין מפקפק, ובוחן אותה. ממש לא. באמת רציתי להבין, להבין לעומק. ידעתי עכשיו בוודאות שהיא אומרת את הדברים הנכונים, שככה זה באמת קרה. שזה היה חייב לקרות ככה, ובדיוק כמו שזה באמת קרה. "זה…" חיפשה את המילים, "זה פשוט כמו… כמו שלמות מוחלטת. אין בה זמנים שונים, נניח. הכול קורה בבת אחת שם. גם אני לא יכולה לקלוט את זה, כי אני בת תמותה. זה לא מתאים למוח שלנו. אבל ככה הם יכולים לתת מסרים על העתיד, כי מבחינתם העתיד קרה. קורה. לא יודעת. לא יודעת איך להסביר. זה ככה וזהו."

אם היו לי ספקות כלשהם עדיין, עכשיו הם התנדפו לגמרי. אף אחד בעולם לא יכול להמציא משהו שהוא בעצמו לא מבין. נזכרתי בבעלי הדוכנים שם, ביריד. פתאום הבנתי כמה קל לזהות את המזויפים: להם הכול ברור. הם 'יודעים את האמת בוודאות'. אצלם אין ספקות. גם רופא מומחה עומד לעתים מול תופעות שהוא מתקשה להסביר. שרלטן, לעומת זאת, תמיד תהיה לו תשובה לכל דבר, כי למעשה תמיד אפשר להצליח להמציא הסבר שיישמע הגיוני למי שלא מבין כלום ברפואה. הרגשתי שעליתי כאן על משהו. ובאמת, מה אנחנו כבר מבינים על המציאות האמיתית שם בחוץ? אולי בכלל…

"תארי לעצמך," נחה עליי הרוח, "שאנחנו בכלל דמויות בחלום של מישהו? שבכלל, הוא חולם אותנו, וכשיתעורר – אנחנו ניעלם?" נרקיס לא התרשמה. היא השליכה עליי אבן קטנה ואמרה, "מתלהבניק אתה, אבל ברמות-על!"

"מה?"

"אתה לא באמת רוצה לדעת," היה לה חיוך זדוני.

"מה, לא יכול להיות שמישהו חלם אותנו? או אולי…" – הייתי שופע כולי ברעיונות עכשיו – "אולי בכלל אנחנו חולמים את כל החיים שלנו, ורק כשאנחנו חולמים – אז זה החיים האמיתיים?"

"שיו. יא מתלהבניק, התחלת לחפור!" אבל היא אמרה את זה בחביבות. אז המשכתי.

"זה אולי לא נראה הגיוני, כי בחיים יש המשכיות, ובחלום – כל חלום הוא שונה ובלי קשר, אבל, וזה אבל גדול!" השהיתי בכוונה את סיום המשפט כי רציתי לתת לה זמן להתרשם מהגאוניות שברעיון הזה – "מי בכלל אמר שבעולם הממשי באמת חייבת להיות המשכיות?! אולי 'המשכיות' זה רק משהו שאנחנו רגילים אליו מהעולם שלמעשה אינו אמיתי?" עכשיו באמת התחלתי להתלהב. נהייתי 'מתלהבניק'! רק ברגע הזה גם הבנתי את הכינוי שלה. "זה בדיוק קשור למה שאת אמרת: בעולם ה'מציאות' יש מה שנקרא חלל וזמן. אלה מושגים שלא רק שלא עוזרים לנו להבין את היקום, אלא להפך – מגבילים את הראייה שלנו! כי אולי, מסיבות אבולוציוניות… מה?…" נרקיס תפסה את שׂערותיה ועשתה את עצמה כאילו היא מנסה לתלוש אותן מרוב ייאוש. "אמרתי משהו לא הגיוני?"

היא צחקה. "לא. לגמרי הגיוני. אתה בדיוק, אבל בדיוק, מה שאנחנו קוראים 'מתלהבניק' – מישהו ממוצע, שעבר חוויה רוחנית בפעם הראשונה בחיים שלו – ומיד נדמה לו שהוא מבין בבת אחת את כל היקום."

"אה," הובכתי, "כן… אני מניח שבאמת קצת נסחפתי."

"קצת נסחפת?! לא סתם נסחפת. הגעת מצד אחד של העולם לצד השני שלו – בשישים שניות."

"טוב, אבל תודי, שיש בזה משהו. לא?"

"מתקרב…" חייכה, "אבל זה לא שאני, כאילו, יודעת יותר טוב ממך. אני, כל מה שאני יודעת זה רק מה שהם מוכנים לחשוף בפניי. וגם זה אחרי שהם מתרגמים את זה כך שהמוח האנושי שלי יצליח להבין משהו. וגם קח בחשבון, שיש שם כאלו שהם בכלל שקרנים."

"שקרנים?! הם יכולים לשקר?" משום מה, זה פשוט הרס אותי לגמרי. "למה שישקרו?"

"למה לא? ולמה אנשים משקרים?"

"אנשים משקרים, זה ברור – כדי להשיג משהו. אבל מה להם יש להשיג, ועוד עם שקר?"

"למה נראה לך ששם זה שונה?" נרקיס התחילה לאבד סבלנות. "נהיה קר פתאום, לא? אולי נעלה כבר?"

אבל לי היה ממש חשוב לקבל תשובות, רציתי לדעת הכול, הייתי מוכן עכשיו, ברגע זה, לעזוב הכול ולנסוע לשנה לאינדיאנים, כדי לדעת לפחות את כל מה שהיא יודעת. "בעצם, איך האינדיאנים לימדו אותך את כל הדברים? באיזה שפה דיברתם?"

"מה זאת אומרת? בעברית. הם הצאצאים של עשרת השבטים."

"את רצינית?!"

היא נתנה לי צ'פחה בראש. "תגיד לי, במה זכיתי שנפל עליי הבנאדם הכי תמים בעולם? זה כבר כמעט לא כיף לעבוד עליך. אין אתגר… יאללה וויראקאצ'ה, טוטאהאם, ריפוסאק, כולה צ'יאר ג'נקהו. פחחח גם כן…"

"מה?!"

"יאללה אדוני, כבר חושך, אני הולכת, כולה ביצת מים שחורים. פחחחח."

האישה הזאת מדהימה אותי בכל פעם מחדש. "את יודעת ספרדית?!"

"ממש לא."

"עבדת עליי," הרמתי ידיים בחיוך. אני יודע מתי אני מובס. אבל הייתי כל כך מוקסם, שרציתי להאמין.

"ספרדית אני לא יודעת. אבל בקצ'ואה הייתי ממש לא רעה. שכחתי את הרוב, אבל פה ושם נשארו לי כמה מילים. קצ'ואה זו השפה שהאינדיאנים על האמזונס מדברים. לא שפה קשה מאוד ללמוד, רק שצריך לשלוט במבטא, שחלק גדול ממנו הוא נקישות בלשון." היא השמיעה צרור הברות משובצות בנקישות.

"מה זה אמר?"

"אמרתי לך עכשיו 'חליס פלסף יאללה בוא נבדוק מה המיטה בצימר שווה'."

"את לא אמרת את כל זה! את עובדת עליי!"

"יכול מאוד להיות," היא קמה להתלבש והתחילה ללכת, לא חיכתה לי.

"עבדת עליי?" רצתי אחריה.

"אולי."

"ואולי לא?"

"מי יודע?"

"נרקיס! די, אל תשגעי אותי!"

"הו… זה בדיוק מה שאני מתכוונת לעשות הלילה. אבל בשביל זה נצטרך קודם להגיע למיטה…" ואחרי הבטחה שכזו, למי לעזאזל אכפת מקצ'ואה?

רצתי אחריה כל הדרך למעלה. היא הייתה הרבה יותר מהירה ממני. כשהגעתי אל הצימר, היא לא הייתה שם. הדלת הייתה נעולה והצימר היה חשוך. הירח הסתתר בינתיים בין העננים ועלטה עטפה הכול. לא הצלחתי אפילו למצוא את חור המנעול של הדלת. נתקפתי חרדה. הקריאות שלי אליה נענו רק ביללות תנים מרוחקות. איזו בדידות מבהילה! חשתי צינה. היא צדקה כמובן – לא הייתי יכול לחיות פה רגע אחד. אימה נפלה עליי. מי יודע אילו יצורים קדמוניים התהלכו פה פעם, שרוחם אולי שורה עדיין על המקום. "נרקיס?" קראתי שוב כמעט בתחינה. אולי קרה לה משהו? נפלה לאיזה בור? היד המגששת אחר המנעול התחילה להזיע. נתקפתי בתחושת אסון. סוף סוף הצלחתי לפתוח את הדלת, גיששתי אחר המתג ועוד לפני שמצאתי אותו משהו התנפל עליי מאחור בלפיתת נלסון. לא הספקתי אפילו לצעוק מבהלה.

לאחר שנייה של הלם כבר צרחתי במלוא הריאות. צחוק פראי ומוכר השיב לי את פעימות הלב.

"איך הצלחת להיכנס?!" פעיתי בקול גבוה מדי, מנסה להיחלץ ממנה. היא הייתה חזקה לפחות כמוני, והיה לה את יתרון ההפתעה. "די! זה לא משחק! אני לא אוהב את הקטע הזה."

"אתה תמות עליו."

"נרקיס די! אני מזהיר…"

"אתה מאיים? מה תעשה לי?"

"חכי תראי מה אני אעשה לך!"

"מה תעשה לי, תומר?" הקול הפתייני המיס אותי כל כך שבקושי יכולתי לעמוד על הרגליים. העיניים שלי עדיין לא התרגלו לגמרי לחושך. היא ספק גררה ספק ליוותה אותי לעבר המיטה, ואז הדפה אותי כך שנפלתי עליה פרקדן. הייתי מבוהל. הייתי מרוגש עד קצה גבולותיי. לא ידעתי למה לצפות. היא התיישבה עליי, תפסה את מפרקי הידיים שלי והצמידה אותם למיטה לצדי ראשי. ניסיתי להתנגד, עדיין לא לגמרי משוכנע שזה רק משחק. מאיפה יש לה כל כך הרבה כוח?!

כמו קוסם ששולף קלפים מהאוויר, הופיעה רצועת בד שחורה בידה, ולפני שהספקתי להבין מה קורה, יד ימין שלי הייתה קשורה לגב המיטה. כעת היה לה קל יותר להכניע את ידי השמאלית, והנה גם היא קשורה. כשהיא יושבת על הירכיים שלי במלוא משקלה כבר לא יכולתי למנוע את קשירת הקרסוליים. עוד ניסיון מאבק אחרון, ואני מקורקע לחלוטין, נתון מרגע זה לחסדיה.

היו לה חסדים. אין בכלל ספק. ואת כולם הרעיפה עליי במשך השעה הארוכה הזו, שבמהלכה שאגתי מעונג, מתסכול, מכאב, מכאב שהוא עונג ומעונג שהוא כאב.

כשהכול נגמר לבסוף, היא התירה אותי ושנינו צנחנו. תשושים, משולהבים ומתנשפים בכבדות.

*

בלילה היו לי חלומות בלהה. נאבקתי במלאך בעל עין שחורה שהייתה נעוצה בי. המלאך השתנה בכל רגע. לא בצורתו, אבל ידעתי שמהותו – היא המשתנה. במהלך החלום המהויות היו ברורות לי לגמרי, וזה הפחיד אותי יותר מכל ההתרחשויות, אבל כשהתעוררתי לא נותר מהן אפילו שריד עמום. רק את המאבק זכרתי. כשהתעוררתי לגמרי, זלג משפט אחד מתוך החלום אל המציאות: 'פרו ורבו ומלאו את הארץ'.

שכבתי ער ובוהה. מוחי היה מרוקן. רק המנטרה חזרה על עצמה – פרו ורבו ומלאו את הארץ – כאילו כדי לחסום מחשבות אחרות. המנטרה דעכה לבסוף, והמחשבות נדדו למה שהתחולל כאן במיטה בטרם נרדמתי. זה היה משהו שונה מכל מה שאי פעם הצלחתי אפילו לדמיין. אם זה נקרא סקס, מעולם לא עשיתי סקס עד כה. היה ברור לי שלעולם, אבל לעולם, לא אצליח לחזור לאחור. זהו. אני שפוט שלה לתמיד. שום דבר אחר בחיים לא יספק אותי יותר. זה הפיל עליי דכדוך, למרות שאחרי הכול היא הייתה שלי ואני הייתי הבן זונה בר המזל שהיא אוהבת.

היא התעוררה רק בשעות המאוחרות של הבוקר, במצב הרוח הרגיל, הנינוח שלה. לא נראה עליה שהיא מבינה בכלל עד כמה הסעירה אותי אתמול, ואיזו חוויה מכוננת עברתי. שלחתי יד ללטף את ראשה. היא חייכה אליי וגרגרה כחתול. בעלי המקום שלחו לנו ארוחת בוקר מפנקת. אכלנו אותה בהנאה במיטה. לא היה כל צורך בדיבורים.

החום שהתגבר בחוץ לא דִרבּן אותנו לצאת לטייל. העברנו את הזמן במרפסת, שהייתה כבר מוצלת, אל מול הנוף הצחיח. האוויר היה יבש מאוד. שתקנו. חשתי סוג של שובע. שובע מאוכל, שובע מרומנטיקה, שובע מסקס. כאילו היינו פה יחד כל החיים. לא. נצח. ניסיתי להיזכר מה היה חשוב לי בחיים הקודמים – זיכרון רחוק ועמום. עבודה. וסרמן. תככים. עמוס… מחר צריך לחזור לשם! מאיפה אמצא את הכוחות? מה כל זה קשור לחוויית החיים שלי? אליי? לא ידעתי מי אני בכלל. תחושת חלחלה עברה בי. ניסיתי לנפנף את המחשבות השליליות. חיפשתי משהו חיובי להיאחז בו, משהו שמתחשק לי לעשות, ולא מצאתי. הרגשתי כאילו כל הדברים הטובים התבזבזו כבר בנופש הזה. הרגשתי… ריקנות.

נרקיס שברה את השתיקה. "החלטתי," פסקה. "אני לא מתכוונת לרדוף אחרי הכוחות שלי."

עפעפי היו עצומים למחצה. "מה הכוונה?"

"זהו. אין לי צורך בהם יותר. מהיום, נחיה כמו שני ממוצעים. חשבתי ללכת לטיפול אצל החיימוזסים, אבל בשביל מה?"

"בשביל מה, מה?" הייתי קצת קהה חושים, והמחשבות כבדו עליי.

"בשביל מה אני בכלל צריכה את זה? לדעת תמיד על אסונות מראש, לזהות בכל מקום אנשים שאני יודעת שמונחת עליהם קללה. כל המסרים האלה, ביום ובלילה. הצפצופים, החריקות, הנוכחות שלהם בכל רגע בחיים שלי. למה לי? היומיים האלו היו הרגעים הכי שלווים בחיים שלי. רק עכשיו אני מרגישה איזה עול סחבתי על עצמי."

לאט לאט הצלחתי לחבר רעיונות עמומים למשפטים ולתחושות. וכל העת ריחפו מעליי הרשמים העזים של החלום, צובעים כל דבר בצבעם האפל. אם היא באמת מתכוונת להישאר 'רגילה', מה זה אומר לגבי מה שאני מרגיש כלפיה? נזכרתי איך התהלכתי כטווס גאה עם מלכת מצרים שלי באותו 'כנס רוחניות'. נרקיס הייתה אישה מרשימה בכל צורה ואופן. אבל, מה לעשות שאני כבר התרגלתי לכך שהיא גם מלכת העולם שמעבר? האם ארצה אותה עדיין כשתוותר על הכס? ברור שאף אחת אחרת לא תוכל לעולם להחליף את מקומה. זה כבר אבוד מראש, אחרי אתמול. איבדתי את בתוליי הבורגניים ולעולם לא ארצה לשוב אל… אל בחורות מהסוג שברק למשל מסתובב איתן. והוא עוד מצא לו את הטוב ביותר. את האישה הטובה ביותר מהסוג הרגיל. מה שהעולם הרגיל יכול להציע. אבל האם לא אנטור לה טינה על הרַף הבלתי אפשרי שהציבה? הייתה לי אישה מדהימה, ומלכת האופל. חוָה ולילית. האם אסתפק מהיום רק בחוה?

"מה אתה אומר?" תבעה את דעתי, "לא ככה?"

שתקתי, והיא לא התעקשה. ישבנו כך כמה שעות, מאזינים לנשימות שלנו, עד שהגיע הזמן לפנות את המקום.

ירדנו בכביש המתפתל מרמת הגולן לעבר הכינרת. הנוף היה יפהפה. הגנבתי אליה מבטים. היא הייתה יפה, ולראשונה הייתי יכול לומר בוודאות – חמודה. במובן הנקי, הטוב והילדותי. איך תיראה הזוגיות שלנו עכשיו, כשהאירועים הרוחניים ייעלמו לבלי שוב מחיינו? לא עוד דרמות מסתוריות, לא עוד תופעות בלתי מוסברות, לא עוד ביפים מוזרים, ביקורי שדים ותקתוקי ילדים. פתאום הבנתי עד כמה הדבר הוסיף עניין לזוגיות. הצורך המתמיד לעמוד על המשמר, לחשוד, לבדוק. בלי כל אלה, כך הבנתי עכשיו, נהפוך לסתם עוד זוג שגרתי, ממוצע.

קצת אחרי עפולה נשמע הביפ המוכר מהנייד של נרקיס. חייכתי.

*

קוראים כותבים על הספר

לרכישה (עותק מודפס או דיגיטלי)

cover-final

מודעות פרסומת